תורה וערי מקלט
בפרקנו נצטווינו להכין שש ערים "למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, טו). "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען" (שם שם, יד).
על מילויו של הצו מספרת התורה בסוף פרשת דברים לאחר הכיבוש של עבר הירדן, "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד, מא), והפרשה מסתיימת בפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (שם שם, מד). כלומר, זימון ערי מקלט מכונה בלשון הכתוב תורה. אמנם רש"י שם פירש, שפסוק זה מוסב על להבא, "זו שאני עתיד לסדר אחר פרשה זו", היינו על דברי הברית שבפרק ה; אך אחרים פירשו שהוא מוסב למפרע, על ערי המקלט שבסוף פרק ד.
"אז יבדיל משה" - מדוע נתייחדה מצווה זו למשה? ומדוע דוקא ערי הלויים קולטות את הרוצח בשגגה? הגמרא במסכת סוטה דורשת: "'לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת' (דברים ד, מב) - ואין דעת אלא תורה" (מט ע"א), ופירש שם רש"י: " על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה" - חסרון בתורה גורם לזלזל בערך החיים, ועי"ז נגרמת מיתה.
תפקידם של הלויים ללמד תורה לישראל, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י), וכתב הרמב"ם שעל כן אין ללויים חלק בארץ ישראל, "אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב). הלויים בכוח תורתם מקנים חיים לאדם, ומי שיש בו פגם בתורה, ערך החיים מזולזל בעיניו, וזה גרם לו ליטול חיי אחר בשגגה, ותיקונו - שיפנה לערי הלויים, והם יעניקו לו חיים מחודשים. משה שהוא שורש התורה בישראל, הוא יסוד מצוה זו, וזהו שאמרה התורה "אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג) - שמה, אותיות משה.
ועוד אמרו, "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש", "אמר לו הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחים" (מכות י, ע"א), ופירש שם רש"י, "להכין להם (מקום) חיותם". שכן מי שהרג נפש, אין לו חיים, הן מצד שדמו הותר לגואל הדם, והן מצד חומרת המעשה שעשה: מי שנטל חיים של זולתו - חייו אינם חיים.
השמש היא יסוד החיים הממשיים, וכך נאמר בקהלת "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" (קהלת א, ג), ודרשו בגמרא: "תחת השמש הוא דאין לו (יתרון, אבל) קודם השמש יש לו (יתרון) (שבת ל ע"ב), ופירש שם רש"י, אם יעמול בתורה שקדמה לשמש - יש יתרון. השמש היא סמל העולם הטבעי, ואנו חיים תחת השמש; ברם מעל השמש מסמל את עולם הרוח והתורה. השמש, כאמור, אינה זורחת לרוצחים, אלא רק לאנשים הקשורים לתורה, ואלה חיים מעל השמש, ולהם יש יתרון.
בפרשת אמור מספר המדרש (ויקרא רבה פרשה כז אות א) שאלכסנדר מוקדון הגיע למלך קציא ונכח שם במשפט בין שני בני אדם. אחד מהם קנה קרקע מחברו ומצא בה מטמון, וטען שהמטמון אינו שלו; שהרי הוא קנה רק קרקע, ולא מה שבתוכו. ואילו המוכר טען, כי מעולם לא ידע שיש מטמון בקרקע וע"כ אינו שלו. שאלם המלך אם יש להם ילדים, ואכן נמצא שלזה בן ולזה בת, והציע המלך שישאו זה את זה והמטמון יינתן להם. ראה המלך שאלכסנדר מוקדון תמה, ושאלו: האם לא דנתי היטב? כיצד נוהגין במדינתכם? ענה לו הקיסר, אני הייתי כורת את ראשיהם של שני המתדיינים ומעביר המטמון לאוצר המלוכה. שאלו המלך: האם השמש זורחת בארצכם? ואלכסנדר ענה לו בחיוב. אמר לו: ובהמות ישנן אצלכם? ושוב ענה לו בחיוב. אז אמר לו המלך: תפח רוחו של איש זה, לא בזכותכם השמש זורחת, אלא בזכות הבהמה הדקה השמש זורחת עליהם, זש"ה "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) - בזכות הבהמה נושע האדם. יש מקומות שבשל התנהגותם המוסרית אינם ראויים לזריחת השמש.
כך אמר הקב"ה למשה, הזרח השמש לרוצחין, שאם הם נקלטים בערי הלויים ולומדים תורה - זורחת השמש. וז"ש "פני משה כפני חמה" (בבא בתרא עה ע"א), שע"י התורה מזריח להם השמש ומחיה אותם.
ובילקוט שמעוני הוסיפו, "'ונס אל אחת הערים האל וחי' (דברים ד, מב), עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא - שיהיו כל צרכי חייו מצויים שם ולא ביוקר" (ואתחנן רמז תתכט). ועוד דרשו: "מנין שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר וחי וכו'" (מכות י ע"א). וכתב הרמב"ם: "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד (תורה), כמיתה חשובין" (הלכות רוצח ז, א), שהרי על התורה נאמר "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל, כ).
ועל כן דרשו חז"ל את הפסוק שבסיום פרשת ערי מקלט "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד), "מנין לדברי תורה שהן קולטין (ממלאך המות), שנאמר 'את בצר במדבר' (דברים ד, מג), וכתיב בתריה 'וזאת התורה'" (מכות י ע"א), והרי זה תואם את הגמרא בשבת, שמלאך המוות לא יכול לו לדוד כל זמן שהיה עוסק בתורה (ל ע"ב).
וכך דרשו "אשר שם משה", זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות (יומא עב ע"ב), וכיוון שבלי דעת הביא להריגה, תיקונו בתלמוד תורה שיש בה סם חיים.